יוסף זערור נולד בשנת 1902 בבגדד למשפחה אצילית מרובת ילדים: שבעה אחים ושלוש אחיות.
אביו של יוסף , מאיר זערור היה שען וצורף.
בגיל שמונה נסחף יוסף אחרי המוסיקה והמנגינות בבית הכנסת. בגיל זה החליט יוסף לבנות לבד כלי נגינה דמוי קאנון. דבר זה לא מצא חן בעיני הוריו שחששו שמוסיקה עלולה לפגוע בלימודיו הכלליים ובלימודי התורה בישיבה שבה הוא למד.
אביו, מאיר, החרים את כלי הנגינה הקטן של יוסף.
אך יוסף לא הרפה והמשיך ברצונו העז לנגן.
המשיכה העצומה למוסיקה בשירים של שבת , פזמוני בריתות מילה, פזמוני חתונה ושבע ברכות, ורצונו העז לנגן הביאו את יוסף לבנות כלי נגינה משוכלל יותר מהקודם .
בגיל ארבע עשרה הצטרף לקבוצת אנשים שהתפרנסו משירי ברכות בשמחות כגון חתונה , ברית מילה ,בר מצווה, חתן וכלה וכו' .
בבוא העת הצטרף יוסף אל "יוסף זערור הגדול שקדם לו" – שניגן בזמנו על הקאנון. יוסף הקטן היה יושב שעות רבות מקשיב ומוקסם מהנגינה ומהאצבעות של יוסף הגדול שנעו על מיתרי הקאנון .
בגיל שמונה עשרה קנה יוסף זערור קאנון ראשון לעצמו ותוך זמן קצר שלט היטב בכלי המורכב.
יוסף לא הסתפק בכך והחל לנגן גם על החליל, על כינור ועל הצ'לו.
בהגיע יוסף לגיל עשרים פתח בית- ספר ללמודי נגינה בכלים השונים והייתה לו הצלחה רבה.
באחד הימים הגיע אדם מבוגר עם נער קטן ( "צרוד" ) ובקש מיוסף זערור שילמד את הנער, צלאח שמו, לנגן על הכינור. בהמשך הצטרף, דאוד, האח של הנער ללמוד לנגן, גם הוא אצל יוסף, על העוד.
יוסף זערור הצטיין בנגינה על הקאנון ואף ידע לפרוט על כלים נוספים. בהיותו כה מומחה בידע הרחב שרכש ובשמיעתו האבסולוטית, התחלפה נגינתו על הקאנון מנגינה עממית (שהרבו להשתמש בה בתופים לסוגיהם עם או בלי מחיאות כפיים) לנגינה אמנותית ומודרנית.
יוסף כנגן על הקאנון הבין היטב את התפתחות והתקדמות המוסיקה מעממית למודרנית ורכש מעמד מכובד מאוד בעולם המוסיקה בבגדד.
בשנת 1931 ערך גדול הכנרים, סמי שאווה, שחי במצרים, מופע גדול לכבוד סמינר המורים בבגדד בהשתתפותו של גדול הנגנים על הקאנון, יוסף זערור, שם פגש יוסף את גדול המלחינים והזמרים, עבד אל- והב, ואת אום כלתום, שהגיעו לעיראק.
יוסף זערור היה מלווה בנגינתו על הקאנון את הזמר העיראקי המפורסם מוחמד אלגובנצ'י.
אלגובנצ'י ויוסף נסעו לברלין כדי להקליט על גבי תקליטים וסלילים רסיטלים רבים (היות שבברלין הטכנולוגיה בנושא טייפים ותקליטים הייתה מתקדמת יותר מאשר בעיראק). רסיטלים רבים שודרו בברלין בתחנה ששידרה בשפה הערבית. כמו כן, יוסף ולהקתו הופיעו בברלין בפני הקהילה העיראקית.
בשנת 1932 התקיים הקונגרס הבין – לאומי הראשון של המוסיקה הערבית בקהיר, מצרים. התזמורת הרשמית שייצגה את עיראק בקונגרס היתה בניצוחו ובניהולו של יוסף זערור.
בקונגרס זה בלט מאוד המומחה ("אוסתאד") יוסף זערור בנגינתו המופלאה על הקאנון. יוסף אף זכה במקום הראשון וקיבל מדליה.
זמן מה לאחר הקונגרס, בשנת 1936, קבל יוסף זערור את המינוי על אחריות וניהול האגף המוסיקלי בתחנת השידור בבגדד. המינוי ניתן ליוסף זערור ע"י ראש הממשלה דאז, נורי סעיד, שהוקיר וכיבד את יוסף זערור על היותו אדם ומוסיקאי מהשורה הראשונה.
במסגרת תפקידו כמנהל כללי בתחנה עסק יוסף בכל מה שנגע בנושא המוסיקה.
יוסף ראיין מוסיקאים וזמרים רבים לצורך ייסוד שלוש להקות נגינה בהרכבים שונים:
להקה עיראקית
להקה כורדית
להקה מצרית
יוסף, בכשרונו הרב, ידע אף לבחון את איש המואזין לקריאת הקוראן בתחנת השידור.
במסגרת עבודתו של יוסף בתחנת השידור בבגדד היה עורך את תוכניות הרדיו וכן היה בוחן מוסיקאים וזמרים רבים לשילובם בתכניות הרבות.
בעיקר דאג יוסף זערור בראש ובראשונה לשלב יהודים בעלי יכולת נגינה וזמרה וביניהם: צלאח ודאוד אל כוויתי, אלברט אליאס, אברהם סלמן, יעקב שבתאי, שווע יחזקאל, אליאס זבידה, ששון עבדו, יעקב אלעומרי ואת הזמר היהודי הצעיר צלאח אלשבלי.
בשלב די מוקדם צלאח ודאוד אל כוויתי עזבו את תחנת השידור ועבדו במועדון לילה עם הזמרת סלימה מורד.
יוסף זערור הלחין שירים רבים ומנגינות המושמעים עד היום.
לפני קום המדינה, בשנת 1944, הגיע יוסף לארץ ישראל למופע צדקה לנזקקים. המופע היה כה מרגש שהקהל לא איפשר לתזמורת לעזוב את המקום!
משם נסע יוסף לצפת, ביקר בקברו של רבי שמעון בר יוחאי ומשם חזר לבגדד.
אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע צוות מלונדון לעיראק על מנת להקליט את יוסף זערור בנגינתו על הקאנון. יוסף ניגן רסיטלים שונים אשר שודרו לעולם הרחב בתחנת ה- BBC שבלונדון.
רסיטלים אלה נשמעו בישראל עד 1956 עד "מלחמת קדש", אך מאז, היות שהייתה מלחמה בארץ, החרימו האנשים שעבדו ב- BBC את הרסיטלים של יוסף זערור משום היותו יהודי.
בנוסף לשלוש הלהקות שייסד יוסף זערור ששידרו בבגדד, הקים יוסף זערור להקה נוספת שרוב חבריה היו מוסלמים מהעיר בגדד.
להקה זו הייתה מנגנת בימי שבת ובימים של חגים יהודיים בניצוחו של רוחי אל חמאס , שהיה פליט פלסטיני , ורנמד אל חדד , שהיה מצרי. שניים אלה ניהלו את התזמורת.
יוסף זערור הלחין לזמרים ולזמרות שעבדו אצלו ברשות השידור העיראקית. למשל, הלחין יוסף לזמרת זהור אחסין את השיר חאקם אלעדל נחתה.
יוסף הלחין לאחמד מוסה, לראשיד אלקונדרצ'י ונאזם אלרזלי. כמו כן הלחין לסלימה מורד את השיר "רוח גול לאומי לת גול לאבואיה". כמו כן הלחין יוסף זערור לזמרים אחרים כמו למיעה תאופיק, נרג'ס שאוקי, וחידה חליל, מונירה הוואזוואז, עפיפה סקאנדר, חסאן חיוואקה,יוסף עומאר, סאלימה מורד (פאשא) ודאחל חסאן.
יוסף זערור הלחין גם לאחד הזמרים הגדולים והמוכשרים אז במקאמה העיראקית, מוחמד אלגובנצ'י, אשר יחד היו בברלין לצורך הקלטות, כמוזכר.
רשימה חלקית של השירים שהלחין יוסף זערור הינה דנדהי ללוואלד, יה נאג'מת אלבליל, צ'נצ'ל עליה אלרומן, רוח גול לאומי לתגול לאבואיה, וואין ויתחצאר יה גאלבי חיל וויאיק, תידרי באמל פארגת, יה סאחבי, וואולה וואוולה, אריד אבכי, בילעבאס וואלטם בלחסיין, חכם אלעדל נחיתה ועוד.
נאזם אלראזלי התקבל ע"י יוסף זערור לתחנת השידור בבגדד לאחר שעבר מבחן קבלה. באודישן שר נזאם אלראזלי שיר מצרי .
שאל אותו יוסף: "אולי תנסה לשיר בעיראקית? נראה לי שזה יתאים לך יותר". וכך עשה נאזם אלראזלי. וכשסיים לשיר את השיר בעיראקית אמר לו יוסף: "אתה שר בצורה מדהימה ויוצאת דופן ומחכה לך עתיד גדול".
כמובן, יוסף החתים אותו מיד על חוזה לחצי שנה מראש לשירה בתחנת השידור העיראקית.
נאזם אלראזלי היה מגיע שלוש פעמים בשבוע לביתו של יוסף זערור על מנת ללמוד ממנו את המקאמות והשירה העיראקית.
יוסף זערור אף הלחין לנאזם אלראזלי מספר שירים.
לפי דבריו של אליאס זבידה, נגן הכינור המוכשר שניגן ברשות השידור בעיראק אצל יוסף זערור, היה זה יוסף זערור שהביא להכרתו ולגדולתו של נאזם אלראזלי בקרב קהילת המוסיקה הערבית אז מאחר שהוא זה שטיפח את נאזם אלראזלי ולימד אותו את המקאמות והשירים העיראקיים.
היות שיוסף זערור התמסר כולו לתחנת הרדיו במשך שעות רבות ביום ובלילה, הוא לא עבד באופן פרטי למעט הופעות מיוחדות מטעם בית המלוכה של המלך ראזי, המלך פייסל ועבד על אלהה, כמו גם מטעם נורי סעיד ראש הממשלה ושרים נוספים כגון שר החוץ ושר הפנים.
וכמו כן, אצל ראש העיר בגדד ארשד אל עמרי.
ארשד אהב מאוד את יוסף והעריך אותו על היותו אדם טוב ומוזיקאי מעולה.
למרות היותו של יוסף זערור מוסיקאי גאון ומנהל כללי בתחנת השידור בבגדד הוא נשאר נאמן עד יומו האחרון למשאת נפשו בתקופה ההיא - העליה לארץ ישראל.
יוסף זערור ובני משפחתו
בסוף שנת 1932 התחתן יוסף זערור עם עלמה צעירה ונאה ממשפחה טובה בשם נעימה עבודי.
ליוסף ולנעימה נולדו חמש בנות ובן אחד.
למרות העובדה שעבודתו גזלה מזמנו שעות רבות, תמיד דאג יוסף במסירות רבה כלפי בני משפחתו ותמיד הפגין כלפיהם נתינה, אהבה, תמיכה, עידוד ופרגון.
כמו כן דאג לכל אחד מילדיו להשכלה בבתי הספר הטובים ביותר שהיו אז בבגדד.
משעלתה המשפחה ארצה, באפריל 1951,המשיכו הילדים הקטנים את לימודיהם בישראל.
בתחילה מיד עם הגיעם ארצה, התגוררה המשפחה "בשער העלייה", משם עברה לפרדס חנה ומאוחר יותר עברה להתגורר בעיר רמת גן.
בימים ההם תחנת הרדיו של קול ישראל בערבית לא הייתה מפותחת דיה. על כן נאלץ יוסף זערור להופיע מדי פעם באירועים פרטיים בקרב הקהילה היהודית העיראקית על מנת לפרנס את בני משפחתו בכבוד.
במהלך הזמן וכאשר התרחבה המחלקה הערבית ב"קול ישראל" השתלב בה יוסף זערור והיה נותן הופעות יחיד (מונפרד).
מאוחר יותר הקים יוסף זערור להקה שניגנה פולקלור עיראקי (מקאמת עיראקייה) פעם בשבוע עם הזמר יחזקאל קצב, שאותו לימד יוסף זערור את השירה העיראקית "צ'לרי בגדד".
בשנת 1952, כשנה לאחר העלייה ארצה, נפגש יוסף זערור עם ליאונרד ברנשטיין, המנצח הדגול, אשר היה מלא התפעלות מיוסף על נגינתו בקאנון ללא תווים אלא על ידי שמיעה בלבד.
שעות רבות ישב ליאונרד ליד יוסף כשיוסף מנגן ומנגן וליאונרד שואל, חוקר, כותב ומתפעל.
כמו-כן נפגש עם יהודי מנוחין, נגן הכינור המפורסם, השניים אף ערכו קונצרט משולב עם קאנון וכינור
תרומתו של יוסף זערור לקהילה היהודית בעיראק
בתוקף תפקידו של יוסף הוא יצר קשר עם אנשים רבים ומכובדים בתפקידים שונים בצמרת הממשל העיראקי.
יהודים רבים היו פונים ליוסף זערור לעזרה בשעת מצוקה. יוסף תמיד ידע לעזור כמו גם להיעזר באותם אנשים מכובדים בממשל לטובת הפונים אליו לעזרה.
בנוסף, יוסף תרם כספים רבים לאנשים עניים, לבתי כנסת ולזוגות שרצו להתחתן ולא היו להם האמצעים.
כמו כן יוסף עזר לבחורים צעירים להשתלב בלימודי האוניברסיטה וגם עזר לאנשים חולים כשהפנה אותם לרופאים שהכיר.
לפני שהחלה העלייה לארץ ישראל בשנים שקדמו להקמת המדינה, התנכלו הערבים בעיראק ליהודים, פיטרו אותם ממקומות עבודתם ועצרו אותם באשמת ציונות. יוסף זערור עזר לרבים מהיהודים שנעצרו והצליח לשחררם לפני שיגיע משפטם (משפט צבאי "עורפי" אי אפשר לערער). ושמו הטוב היה ידוע בקהילה היהודית.
שני סיפורים קצרים לסיום
שני הסיפורים התרחשו בחג השבועות בתקופת ה"פרהוד"– הפוגרומים שהיו ב- 1941.
סיפור ראשון:
יוסף כהרגלו היה בתחנת הרדיו בבגדד. לקראת ערב החל עוצר בעיר. כל מי שהפר את העוצר ויצא – היו יורים בו מייד ושודדים אותו.
בעת ההיא ארשד עמרי ראש, העיר בגדד, שלח רכב חירום, מכונית כיבוי אש (כדי שלא יעצרו את הרכב) לתחנת השידור כדי לחלץ את יוסף משם ולהביאו לביתו בריא ושלם.
סיפור שני:
בפוגרום שהיה בתקופת ה"פרהוד", בחג השבועות בשנת 1941, יצא האספסוף לרצוח, לשדוד ולבזוז את רכושם של היהודים.
חלק גדול מהיהודים ברחו לכיוון בית הספר אליאנס על מנת למצוא לעצמם מקום מחבוא, אך למרבה הצער דלתות בית הספר היו נעולות.
יוסף זערור התלבש בלבוש ערבי , כפייה ועגאל, כדי שלא יזוהה כיהודי.
הוא חצה את הכביש הצר כדי לפתוח מבפנים את שערי בית הספר.
יהודים רבים נהרו כל עוד נפשם בם פנימה לתוך חצר בית הספר וסגרו על עצמם את הדלתות. חצר בית הספר שימשה לעיתים בית כנסת בחגים כי בתי הכנסת לא יכלו להכיל את כולם. היהודים הרבים שהגיעו לשם בכו, צעקו ונישקו את ספרי התורה וזעקו לה' שיציל אותם (ביום זה היה בדיוק תיקון חג השבועות).
יוסף עלה על גג בית הספר וראה את האספסוף בוזז את רכוש היהודים ואת החנויות היהודיות מהשוק ה"שורג'ה".
באומץ ובתושייה אסף יוסף את בקבוקי הזכוכית שהילדים השאירו בהפסקות בית הספר, ביקש מהאנשים שהיו איתו להרתיח מים בקומקום על הפתילייה שהייתה בחדרו של השרת ולמלא את הבקבוקים במים רותחים.
כל פעם שעבר אדם בוזז עם רכוש יהודי, לקח יוסף בקבוק מים רותחים וזרק עליו. בצורה זו נשמע קול נפץ חזק וכך אותו בוזז נטש את הרכוש וברח. בזכות פעולה זו הצליח יוסף לגרור את הרכוש הנטוש לתוך חצר בית הספר כשהוא מחופש לערבי .
בגמר הפוגרום חילק יוסף את הרכוש למי ששייך לו.
אזכרה שנה ראשונה
אזכרה במלאת חמש שנים לפטירתו.
שפי גבאי מביא מיצירותיו ומעלה על נס את תרומתו לעולם המוסיקה
)
)
)
)
)